החלטה בתיק פש"ר 6105/09

1.         בקשת המנהלים המיוחדים לנכסי מרדכי יונה (להלן: "המנהלים המיוחדים" ו- "החייב" בהתאמה) להצהיר כי החייב הינו הבעלים של לפחות מחצית מזכויות הבעלות בבית מגורים הידוע כגוש 30161 חלקה 93 ברח' מגדים 22, ירושלים (להלן: "הבית").

רקע עובדתי

2.         בני הזוג יונה נישאו בשנת 1957. הבית נרשם ביום 4.6.68 על שם המנוחה, גב' בוליסה חפץ, חמותו של החייב, והוא רשום על שמה עד היום (ר' נסח הרישום, נספח א' לבקשה). אין מחלוקת שהרישום אינו משקף את מצב הזכויות בבית, שכן, המנוחה הלכה לעולמה לפני למעלה מ- 10 שנים. אין גם מחלוקת כי חלקת הקרקע עליה נבנה הבית נרכשה על-ידי המנוחה, והחייב הוא שבנה את הבית. בסמוך לאחר מועד סיום הבנייה, נכנסו החייב ואשתו, חפציבה יונה (להלן: "המשיבה" וביחד: "בני הזוג יונה") להתגורר בבית, ומאז ועד היום הם מתגוררים בו למעלה מ- 40 שנה. במשך תקופה של כ- 10 שנים לאחר בניית הבית התגוררה המנוחה בבית ביחד עם בני הזוג יונה ולאחר מכן עברה לגור בדירה קטנה בדמי מפתח (פרו' עמ' 5 ש' 5-9, עמ' 8 ש' 5-8). במהלך השנים נשאו בני הזוג יונה בהוצאות תחזוקת הבית והתאימו אותו לצרכיהם (פרו' עמ' 2 ש' 18-22 וכן עמ' 3 ש' 1-8). אין מחלוקת כי בני הזוג לא שילמו למנוחה עבור המגורים בבית. לאחר פטירתה של המנוחה לפני כ- 10 שנים המשיכו בני הזוג יונה להתגורר בבית, ואף אחד מן היורשים החוקיים של המנוחה (חמשת אחיה ואחיותיה של המשיבה) לא ביקש להוציא צו ירושה ולא טען לזכויות בבית.

לדעת המנהלים המיוחדים, המסקנה העולה מן הנסיבות היא כי הבית מלכתחילה נבנה עבור בני הזוג יונה אשר גרו בו במהלך כל השנים מאז בנייתו ולכן, לפחות חציו שייך לחייב. לטענת בני הזוג יונה, חלקת הקרקע נרכשה על-ידי המנוחה, הבנייה מומנה על-ידה והבית נרשם על שמה. למנוחה לא היתה כוונה להעניק לבני הזוג את זכות הבעלות בבית אלא זכות השימוש והחזקה בלבד. כמו כן העלו טענות דיוניות.

טענות הצדדים

3.         לטענת המנהלים המיוחדים, בקשה למתן הוראות הינה ההליך המתאים לבירור המחלוקת. המסכת העובדתית שנפרשה בפני בית המשפט, ברובה, אינה שנויה במחלוקת ואינה מורכבת. גדר המחלוקת הינו בעיקרו משפטי ועניינו במסקנה המתבקשת מהנסיבות. על-פי ההלכה הפסוקה, עצם העובדה שכתוצאה מההליך תיפגע זכותו הקניינית של מתדיין אינה מונעת דיון על דרך של בקשה למתן הוראות. אין מניעה כי מפרק יברר תובענה בינו לבין צד שלישי בדרך של בקשה למתן הוראות, ובנסיבות העניין ניהול ההליך בדרך זו, לא יגרום לבני הזוג או לצדדים שלישיים עוול ולא יפגע בזכותם להתגונן. בפועל, אף אחד מיורשי המנוחה לא ביקש להצטרף להליך.

לגופה של בקשה, רישום הבית על שם המנוחה הינו פורמלי בלבד, אינו משקף את מצב הזכויות האמיתי ומשמש כיום את החייב להוצאת הבית ממצבת נכסיו. הבית נבנה על-ידי החייב ויועד מלכתחילה לבני הזוג. בני הזוג מתגוררים בבית מאז בנייתו לפני למעלה מ- 40 שנה והמנוחה, הלכה למעשה, מעולם לא התגוררה בנכס, פרט לתקופה קצרה בה גרה בו ביחד עם בני הזוג. במשך עשרות השנים בהן בני הזוג גרו בדירה, הם תחזקו אותו, השתמשו בו באופן בלעדי ונהגו בו מנהג בעלים. בני הזוג לא החזירו למנוחה את הבית ולא שילמו לה בעד השימוש בו. מאז מות המנוחה לפני למעלה מ- 10 שנים, בני הזוג ממשיכים להתגורר בבית ואף אחד מיורשי המנוחה לא העלה טענות בעניין הבית ולא ביקש צו ירושה. החייב עצמו הודה, הן בחקירתו מיום 8.11.09 במשרדי הכנ"ר והן בהצהרות הון שהגיש לרשויות המס בשנים 2000 ו- 2003, כי הינו הבעלים של הבית. העובדה כי בני הזוג יונה הינם הבעלים של הבית עולה גם מעדותה של המשיבה. הרישום במרשם המקרקעין הינו היסטורי ופורמלי בלבד, ומלכתחילה לא שיקף את מצב הזכויות האמיתי ובוודאי שלא היום. ההלכה היא כי חרף הוראת סעיף 125(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 בית המשפט מוסמך לתקן את הרישום ולהצהיר על פלוני כבעל זכויות בנכס מקרקעין בניגוד לאמור במרשם וזאת לאור המצב המהותי השורר בשטח. סמכות זו עוגנה בסעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967. דברים אלה מקבלים משנה תוקף במקרים כגון זה שלפנינו בו אין מעורבות של צד שלישי שרכש זכויות במקרקעין בתמורה ובתום לב ובהסתמך על הרישום הפגום. טענות המשיבה כי קיבלה במתנה מאמה את זכות השימוש והחזקה הבלעדית בבית (להבדיל מזכות הבעלות) וכי הבית מעולם לא שימש כבטוחה לעסקי החייב, לא נתמכו בראיות ובכל מקרה, אינן רלוונטיות. בטענת המשיבה כי הבית הינו נכס חיצוני אשר בני הזוג התכוונו ליצור בו הפרדה רכושית, מודה המשיבה כי קיבלה במתנה מאמה את זכות הבעלות בבית, להבדיל מזכות השימוש והחזקה. הנסיבות מלמדות כי הבית הוענק מלכתחילה לשני בני הזוג, אולם, גם לגישת המשיבה כי הבית הוענק רק לה, הרי שמדובר בבית מגורים שמנוהלים בו משק בית וחיי משפחה משותפים במשך עשרות שנים, ולפיכך ברבות השנים הפך ממילא לנכס משותף מכוח חזקת השיתוף. הראיה היחידה בה נאחזת המשיבה להוכחת הפרדה רכושית בדירת המגורים הינה העובדה שרישום הבית נותר על-שם אימה המנוחה שנפטרה לפני למעלה מעשור. אולם, החייב הודה כי הרישום לא היה בעל משמעות בעיני בני הזוג. המסקנה היא כי הבית הינו בבעלותם המשותפת של בני הזוג יונה, בין אם מהיום הראשון עת ניתן לשניהם במתנה מהמנוחה, ובין אם ברבות השנים הפך להיות בבעלות השניים מכוח חזקת השיתוף, וזאת לאחר שניתן למשיבה במתנה מאמה.

לטענת בני הזוג יונה, בקשה למתן הוראות איננה ההליך המתאים לבירור סוגיית הבעלות בבית. הבית שייך היום לצד שלישי, יורשיה של המנוחה, שהם: המשיבה, אחיה ואחיותיה, וההכרעה במחלוקת כרוכה בבירור עובדתי מעמיק. המנהלים המיוחדים לא צירפו כצד לבקשה את המשיבה, אשר ביקשה מיוזמתה להצטרף להליך, או את יורשיה של המנוחה או כל צד שלישי מעוניין אחר. ניהול ההליך בדרך המקוצרת של בקשה למתן הוראות, עלול לגרום לעיוות דין ולפגיעה בזכויותיהם הדיוניות והמהותיות של בני הזוג וצדדים שלישיים. שכן, כדי להכריע בסוגיית הבעלות בבית יש לבחון תחילה מהי הזכות שהוענקה על-ידי המנוחה, האם הוענקה רק למשיבה או גם לחייב, האם המשיבה שיתפה את החייב במתנה, האם נוצרה שותפות מכוח הדין, אם כן - מתי והאם הדירה הוחרגה מהעיזבון. בהגשת הבקשה בדרך של בקשה למתן הוראות נמנעו המנהלים המיוחדים מהתדיינות ישירה ועניינית עם שאלות אלה. לכך יש להוסיף כי במקרה זה חורג הסכסוך מגבולות ההוראות להן נדרש הנאמן במסגרת פשיטת רגל. הבסיס המשפטי לבקשה הוא בהוראות הדין הכללי, ולא בהוראות הנוגעות לפשיטת רגל, כגון ביטול הענקות וכד'. במקרה דנן, נודעת חשיבות מיוחדת להכרעות הנדרשות, אשר מקומן הטבעי הוא בבית המשפט לענייני משפחה, במיוחד שנדרש בירור עובדתי מעמיק של פעולות שנעשו במשך יותר מ- 40 שנה, שמיעת עדים ועוד. אכן, במסגרת הליך של מתן הוראות ניתן לדון בנסיבות מסוימות גם בזכויות צד ג', אולם, במקרה זה הצדדים השלישיים לא צורפו להליך וממילא גם לא פורטו הטענות העובדתיות או המשפטיות מכוחן מבוקש לשלול מהם הזכויות.

לגופו של עניין, טענת המנהלים המיוחדים כי הבית שייך לחייב נסמכת רק על העובדה כי החייב גר בבית עם אשתו ומתחזק אותו. תמליל החקירה ותמצית החקירה שנערכו על-ידי המנהלים המיוחדים והכנ"ר אינם מלאים ואינם משקפים באופן מהימן את מלוא תשובותיו של החייב שניתנו בחקירה. לכך יש להוסיף, כי החייב נחקר כשהיה חולה. בכל מקרה, אין באמור בתמליל כדי להקנות זכויות בנכס לחייב או למנהלים המיוחדים. הבית רשום על שם המנוחה, ומשהלכה לעולמה הוא שייך ליורשיה. לטענה כי החייב מנסה להבריח נכסים אין על מה לסמוך, שכן, לפני כ- 40 שנה, עת נכנס החייב להתגורר בבית לא יכול היה לצפות כי יוכרז כפושט רגל. בפועל, מלוא תמורת המגרש שולמה על-ידי המנוחה, כך גם עלות הבניה, והחייב שימש כמבצע ומנהל עבודה בלבד. מרכז חייה של המנוחה לפחות ב- 10 השנים הראשונות שלאחר הבניה, היה בבית ובני הזוג נכנסו לגור עימה תוך שהמשיבה נעזרת במנוחה בגידול הילדים. המנוחה העניקה במתנה למשיבה את זכות השימוש והחזקה הבלעדית בבית. בני הזוג ראו בזכות זו כמתנה למשיבה בלבד והבית לא הועמד כבטחון כלשהו לעסקי החייב. השנים הרבות בהן חי החייב יחד עם המשיבה בבית לא שינו את תפיסת הצדדים בעניין זה, והראיה היא כי הנכס לא נרשם על שמם. טענת המנהלים המיוחדים כי החייב השקיע בבית ושיפץ אותו, נסתרה בהסבר החייב כי דובר בהתאמות רפואיות. בהצהרות ההון ציין החייב כי עלות ההשקעה ברכישת הבית היתה אפס. הצהרות ההון משקפות את נכסי התא המשפחתי המשותף כלפי חוץ, ואין בהן כדי לקבוע בחלוקה הפנימית בין בני הזוג את הבעלות או הזכויות בבית. לכך יש להוסיף, כי החייב אינו יכול לקנות לעצמו זכויות על-ידי רישומן בהצהרת ההון. לא הוכח כי המשיבה חתומה על הצהרת ההון או כי תוכן ההצהרה משקף את ידיעתה או הסכמתה. בכל מקרה, המסמך הוגש בחלקו ולא ניתן להסתמך עליו. הנטל להוכיח שיתוף בנכסים מוטל על הטוען לשיתוף בהם, ובענייננו - על המנהלים המיוחדים. לאור הרישום בפנקס הזכויות חל נטל מוגבר, והיה על המנהלים לצרף בנסיבות העניין תצהיר, למרות הכלל כי בעל תפקיד אינו נדרש לתמוך טענותיו בתצהיר. בהעדר תצהיר חלה החזקה כי הגשתו היתה פועלת לרעת המנהלים המיוחדים.

דיון

4.         למרות הוראת סעיף 125(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 לפיה הרישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתוכנו, לבית המשפט הסמכות, בהתקיים תשתית ראייתית מספקת, לקבוע כי רישום הזכויות בפנקסי המקרקעין אינו משקף את מצב הזכויות האמיתי (ע"א 5793/96 ח' חיים ואח' נ' א' חיים, פ"ד נא(5) 625, פיסקה 5). גישה זו באה לידי ביטוי בסעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 הקובע כי: "(ב) בית המשפט רשאי, לבקשת הזוכה ולאחר ששוכנע שמקרקעין שאינם רשומים על שם החייב הם של החייב, להצהיר על כך ולצוות על עיקולם".

המשיבים לא חלקו על כך כי עקרונית קיימת סמכות לבית משפט להצהיר על בעלות במקרקעין, בוודאי במקרה זה בו אין מחלוקת כי הרישום אינו משקף את מצב הזכויות האמיתי, שכן, המנוחה אינה בין החיים. המשיבים חלקו על סמכותו של בית משפט זה בכובעו כבית משפט של חדלות פרעון להצהיר כאמור בדרך של בקשה למתן הוראות.

5.         בעקרון יש עדיפות לריכוז עניינים רבים ככל האפשר במסגרת הליכי חדלות הפרעון בשל אופיים של תיקי פירוק והיתרון הקיים בידי בית המשפט של פירוק. "הליך מתן הוראות נושא, בדרך כלל, אופי של הליך פנימי המתנהל בבית המשפט ביוזמת נושא התפקיד שמטרתו להנחות ולכוון את פעולתו, בין בענין נקודתי ובין לצורך גיבוש קו פעולה מקיף וארוך טווח. אין הליך זה מיועד לפתרון מחלוקות מהותיות בין נושא התפקיד לבין צדדים שלישיים, ובודאי כך כאשר הכרעה במחלוקת מחייבת דיון מורכב הכורך הכרעה בעובדות" (רע"א 259/99 חב' פליצ'ה ראובן בע"מ נ' ציפורה סופיוב, פ"ד נה (3) 385 (להלן: "פליצ'ה"), פיסקה 7).

בהקשר זה הורחבה במידת מה סמכותו של בית משפט של פירוק גם כאשר מדובר בהליך המנוהל על-ידי בעל תפקיד כנגד צד ג' ובלבד שאין מדובר בהכרעה במחלוקת המחייבת דיון מורכב בו נדרשת הכרעה בעובדות (ר' בש"א (תל-אביב-יפו) 11430/03 (בפשר 2629/86) חברת אברהם גינדי נ' מאורה ברקאי,  תק-מח 2003 (3) 554 (להלן: "גינדי"), פסקאות 19-20; כן ר' החלטתי בבשא (י-ם) 4696/08 שרון חן נ' בנק אדנים בע"מ, (ניתן ביום 25.1.09, פורסם באתר נבו) (להלן: "בנק אדנים")). בפרשת בנק אדנים ציינתי שלושת התנאים הדרושים, דרך כלל, להכרעה במחלוקת במסגרת הליך של מתן הוראות המנוהל כנגד צד שלישי וזאת כפי שנקבע בפרשת פליצ'ה: הראשון - כי בירור הסוגיה שבמחלוקת נדרש לצורך מתן הוראות לבעל התפקיד לשם ביצוע יעיל וראוי של תפקידו; השני - כי בירור המחלוקת לגופה אינו מצריך הכרעה בעובדות, או אינו מחייב בירור עובדתי מורכב וניתן להכריע בעובדות בדרך פשוטה וקצרה; השלישי - כי בניהול ההליך בדרך מקוצרת אין כדי לגרום עיוות דין ופגיעה בזכויות דיוניות ומהותיות של בעל דין.

6.         בפרשת גינדי הנ"ל, נדונה השאלה האם יש לבית המשפט של פירוק סמכות לכפות ביטול הערת אזהרה שלא בהסכמה. בית המשפט ציין כי:

" שני התחומים, של קביעת מסת הנכסים לחלוקה מחד גיסא (קביעה אשר מערבת, באופן שגרתי ויומיומי, הכרעה בזכויות קנייניות - ו.א ), ושל מצבת החוב מאידך גיסא, הינם שני צדדים שונים של מטבע אחד, והוא ההליך הכולל של חדלות הפרעון. במסגרת הליך זה, נדונות לא פעם בקשות למתן הוראות, אשר אין עניינן אלא בקביעת מסת נכסי החברה (או החייב פושט הרגל); כאלה הן כל השאלות העוסקות בתוקף העברת קניין מן החברה או החייב לאחר, כגון האם חלה העדפת מרמה או הענקה בטלה מנכסי פושט רגל. כאלו הן השאלות, האם רשאי מפרק זמני לתפוס נכס הנחזה כחלק מנכסי החברה, והאם נתפס נכס פלוני במסגרת דוקטרינת "הבעלות הנחזית" הנדונה בפקודת פשיטת הרגל. כל אותם הליכים הוכנסו על-ידי המחוקק לפקודת פשיטת הרגל ולפקודת החברות, בסמיכות מפורשת להוראות העוסקות בדיון בפני בית המשפט לחדלות פרעון; זאת, שלא בכדי" (שם, בפיסקה 18 (הדגשות במקור)) .

בית המשפט הוסיף וציין כי סמכותו העניינית של בית משפט של פירוק הינה רחבה, ואינה נקבעת לפי מסגרות טכניות-פורמליות נוקשות של "סוג הזכות הנדונה", אלא לפי מסגרת גמישה ועניינית של "סוג הבירור הנדרש". המבחן העקרוני והעיקרי אינו אלא השאלה האם ההליך שבירורו מתבקש מורכב עובדתית, והכרעתו חורגת מיכולת הבירור בהליכים המזורזים של בקשה למתן הוראות. אין בעצם העובדה כי תוצאת ההליך תפגע בזכות קניינית של המתדיין או תסב לו נזק חמור בכדי למנוע דיון במסגרת בקשה למתן הוראות. הלכה פסוקה היא, כי ההחלטה ושיקול הדעת בעניין זה הינו של בית המשפט עצמו, ואין בידי איש מהצדדים זכות קנויה כי עניינו ידון שלא על דרך מתן הוראות (שם, בפיסקה 19). כן נאמר כי:

"... חזיון נפוץ הוא, כי הכרעה בזכויות קנייניות מערב דיון עובדתי מורכב, אשר הינו מחוץ למסגרת יכולת הבירור של בקשה למתן הוראות. במקרה זה, לפי שיקול דעת בית המשפט של פירוק, מועבר הבירור לערכאה אזרחית, או ניתן היתר לאחד הצדדים להגיש תביעה בסדר דין רגיל. אלא שאין שגי בכך כי "במקרים רבים" המערבים הכרעה בזכויות קניין נדרש בירור כזה בכדי להקים כלל גורף וא-פריורי, אשר חוסם מראש כל בירור קנייני, בלא קשר למורכבותו העובדתית והתאמתו המהותית לדרכי הדיון של בית המשפט של פירוק. זאת במיוחד, לאור המושכלה הידועה כי הגבול בין זכויות קנייניות וזכויות חוזיות הינו, לא פעם, מטושטש מאד..." (שם, בפיסקה 20 (הדגשות במקור)).